תומכי חמאס מבית

בכל פעם שפורץ עימות בינינו לבין אויבינו, מיד מתחילים ערביי ישראל לפרוע בנו. הגיע הזמן שנפסיק לשבת בשקט

במוצאי שבת, כמה שעות אחרי תחילת הלחימה בעזה, יצאתי עם המשפחה מהצפון בדרכי הביתה. בדרך טלפנו כמה קרובי משפחה והתחננו שלא ניסע דרך נחל עירון. "בטוח שהערבים יתפרעו", הזהירו אותנו. לא עבר זמן רב לפני שנוסעת נחלצה בנס מלינץ' על עורק התחבורה הראשי הזה.

לא צריך להיות בוגר תואר ראשון בנבואה כדי לדעת מראש שבכל עימות בינינו לבין אויבינו מבחוץ, מיד יצטרפו אליהם אחיהם בעלי תעודת הזהות הכחולה ויתחילו לפרוע. מעזה יורים קטיושות, בכביש 6 זורקים בקבוק תבערה, ביפו מיידים אבנים וקוראים "ברוח ובדם נפדה את פלסטין" וברמלה מניפים דגלי חמאס. מהמנהרה ברפיח ועד לחומוסייה באום אל פאחם, כולם רקמה אנושית אחת.

ומה אנחנו עושים בתגובה? כלום. מתייחסים לטרור הפנימי הזה כאל חלק מהחיים. אחרי הברק בא הרעם, עם הפריימריז של מפלגת העבודה מגיעים הזיופים, ועם כל מלחמה באה הצטרפות ערבים ישראלים לאויב.

לדבר נגד ערביי ישראל זה לא פוליטיקלי קורקט. גם כשהם מנסים לרצוח יהודים לא תמצאו עליהם בעיתונים מילה רעה. הם הרי אזרחים כמונו, יש להם מנהגים מקסימים של הכנסת אורחים ומסעדות נפלאות וצריך להיזהר שלא לפגוע ב"מרקם העדין".

מאמר המערכת בעיתון "הארץ" שלשום, מצא ששוב אנחנו, היהודים, אשמים בכל. "כל עוד ישראל אינה נוקפת אצבע לשיקום האמון בינה לבין אזרחיה הערבים, אל לה להאשים אותם בכך שאינם עומדים במבחני הנאמנות המדומים שהיא מציבה להם", נזפו בנו.

את הגישה שלנו לערביי ישראל צריך לחקור במחלקה ללימודי פסיכיאטריה. מי שסופג מכות רצח פעם אחר פעם ובמקום להשיב מלחמה מלקה את עצמו איננו יפה נפש - הוא חולה נפש. רק במדינה מטורפת יכול אחמד טיבי, שהיה יד ימינו של רוצח היהודים הגדול ביותר מאז היטלר, להפוך לסלבריטי ולככב ב"פספוסים".

רק במדינה מתאבדת יכול מוחמד בכרי להסית נגד חיילי צה"ל, לתקוף את המדינה כשבני משפחתו מעורבים בפיגוע התאבדות ולקבל אחרי כל זה סיוע מהקרן הישראלית לקולנוע. רק עיתונות מעוותת עושה את המוות לליכוד על בחירת פייגלין "הקיצוני", אבל אין לה מילה רעה לשר ראלב מג'אדלה, שלא מוכן לשיר את ההמנון.

סיפור קיפוחם של ערביי ישראל הוא בלוף אחד גדול: באופן יחסי לכלום שרוב רובם מוכנים לתרום למדינה ולהתייצבות האוטומטית שלהם לצד אויביה, אותם ערבים מוצצים את לשדה של המדינה ומשיבים לה בדגלי חמאס.

כתלמידים מצטיינים של מערכת החינוך של ממשלות ישראל הם לא שילמו מעולם מחיר ציבורי על שום פריעת חוק. כשהבעירו את הצפון בשנת 2000 התנצלנו בפניהם על הקיפוח המתמשך. כשיצאו לפוגרום וקראו "אטבח אל יהוד" בעכו בליל יום כיפור השנה, הסבירו לנו שמדובר בתוצאה של הזנחה רבת שנים.

אילו היינו מחילים את דוח המאחזים הפוליטי של טליה ששון על הבדואים, לא היה נשאר אוהל אחד על תילו. אום אל פאחם הפכה מזמן לבירת ההסתה המוסלמית, ואם קצין משטרה יספר לכם שיש לו שליטה על מה שקורה בה, אל תאמינו לו.

אם מדינת ישראל חפצת חיים, היא צריכה להתחיל להתייחס לאויב כמו אל אויב, גם אם הוא גר ביפו ויש לו אחלה פלאפל. אזרחות ישראלית היא זכות גדולה, ואת מי שנלחם בה צריך לגלגל לעזה מכל המדרגות. רוצים חמאס? לכו לחמאס.