ישראל ביתנו - החזון

ביטחון לאומי

מתקופת היישוב היהודי בארץ ישראל ועד היום תופס נושא הביטחון מקום מרכזי בהוויית חיינו. הוא מכתיב את מרבית סדרי החיים במדינה: מדיניות חוץ, פנים, שיקולי תקציב וכיווני התיישבות. מטעם זה נייחד גם אנו נתח משמעותי מהחזון לטובת נושא הרה גורל זה.

סוף מעשה במחשבה תחילה

הסיפור הישראלי - ערבי לא מתמצה במשולש אדמה-אדם-דם. מדובר בסיפור רב - זוויות.      הזווית הקריטית בו היא הזווית העולמית. האמת היא שהמאבק העקוב מדם המלווה את מדינת ישראל מיום הקמתה ועד עצם היום הזה הוא פרי פועלן של שתי תופעות כלל עולמיות:

התופעה הראשונה, היא ההתנגשות בין העולם המערבי וערכיו לבין האסלאם הקיצוני, כאשר ישראל, כנציגת העולם המערבי, ניצבת בקו החזית של עימות רב מימדי זה. 

הקביעה שהסכסוך הישראלי – ערבי הוא לב ליבו של הסכסוך במזרח התיכון היא קביעה מוטעית ומטעה. הסכסוך הוא רק ביטוי אחד מיני רבים של מאבק העולם הפונדמנטליסטי כנגד כל תפיסת חיים המנוגדת לרוח האסלאם. למאבק זה עוד שלל ביטויים: כמו קיומו של פסק הלכה המורה על גזר דין מוות לסלמאן רושדי, מבלי שאף מנהיג פוליטי או רוחני בעולם המוסלמי מגנה זאת; כמו הרס פסלי הבודהה על ידי הטליבאן באפגניסטן ללא שום גינוי מצד המנהיגות המוסלמית; כמו התגובה של העולם המוסלמי לנאום האפיפיור ולקריקטורות של הנביא מוחמד; או כמו המרוץ האיראני אחר נשק גרעיני המאיים על העולם המערבי כולו.

ברור גם כי לפיגועים בלונדון, במדריד, בניו יורק ובמקומות אחרים על פני הגלובוס אין כל קשר לסכסוך הישראלי – ערבי או הישראלי – פלסטיני. אירועים אלה גם הם כקודמיהם חלק מהמתקפה האסלאמית הרדיקאלית על העולם החופשי. 

אף בזירה המזרח תיכונית עצמה, 95% מהקורבנות הן תוצאה של מאבקים פנימיים אלימים בתוככי העולם המוסלמי, ולא פועל יוצא של הקונפליקט הישראלי - ערבי.   כמו מלחמת אירן – עיראק ומלחמת המפרץ הראשונה והשנייה, כמו מלחמת האזרחים בלבנון ומלחמת האחים בעזה, או כמו האירועים באלג'יר ובתימן. 

התופעה השנייה, היא תופעת המיעוטים. רק באחרית הימים יגור "זאב עם כבש" ו"גדי עם נמר" ירבוץ. בימינו אנו חוקי הטבע לא צפויים להשתנות. היכן שחיים יחדיו שני עמים או דרות בכפיפה אחת שתי דתות – שם קיים פוטנציאל לחיכוך.                     כך היה הדבר בצפון אירלנד במשך כמה מאות שנים, כך באזור הקווקז ברוסיה, בבלקן ואפילו בקנדה הפורחת. והדברים נכונים שבעתיים לגבינו, כאשר מאבק הזהויות הוא כפול - גם דתי וגם לאומי - ובהיותו כזה, הוא עמוק ומסובך עוד יותר. 

כרוניקה של כשלון ידוע מראש

הכמיהה לשלום או השאלה הרטורית האם "לנצח תאכל חרב"? והמרדף אחר מענה גרמו לעיוותים חריפים במדיניות החוץ והביטחון של ישראל. גם הניסיונות להשיג שני יעדים בו זמנית – שלום ובטחון – התגלו כתקוות שווא, וכאשליות שסופן אכזבה.

ההנחה השחוקה הנפוצה בקרב חוגים רבים לאורך זמן היא כי שורש הסכסוך הישראלי-ערבי הוא טריטוריאלי. מכאן נובעת התקווה כי ויתורים טריטוריאליים יביאו לסוף עידן המלחמות ולתחילת עידן השלום עם שכנינו. מכאן גם הייאוש מן האמונה כי לסכסוך הישראלי-ערבי פתרון בר קיימא.

תפיסה זו אינה עולה בקנה אחד עם הניסיון המצטבר של ישראל לאורך שנות קיומה. די בשני המקרים האחרונים בהם וויתרנו על שטח עד הגרגיר האחרון – בלבנון וברצועת עזה – כדי להוכיח בדיוק את ההיפך: לא רק שוויתורים טריטוריאליים אינם מביאים עימם שלום, אלא הם מובילים ישירות להסלמה ולהחרפת הטרור. אחרת איך אפשר להסביר שדווקא משני המקומות האלה נפתחה הרעה, החיזבאללה מלבנון והחמאס מעזה. גם מבט רחב יותר מביא אל אותה המסקנה. הרי ישראל ויתרה עד היום על שטח המהווה כמעט פי שלוש משטחה הכולל - ושלום אַָין. השלום – רק הולך ומתרחק ה ו ל ך  ו מ ת ר ח ק, והתקוות להשיגו רק מתפוגגות ונגוזות.

העיקרון הזה של "שטחים תמורת שלום", המושתת על תפיסת הסכסוך כטריטוריאלי, הוא עיקרון מוטעה ומטעה המוביל לכל היותר למבוי סתום. האבחנה השגויה מוליכה לכישלון ידוע מראש.

מכאן גם נובעים המשגים במדיניות החוץ של ישראל. המשגה הבסיסי הוא שכנגד התזה של שכנינו – זכות להגדרה עצמית או שתי מדינות לשני עמים – לא מוצגת תזה נגדית. הסברת עמדותיה של ישראל מחייבת התמודדות ברמה האינטלקטואלית, ולא בנוסח סיסמאות משיחיות כמו "אף שעל". על מדינת ישראל להסביר שהעמדות האנטי-ישראליות המובלות על ידי מנהיגי האיסלאם הקיצוני והרווחות בחוגים רבים גם במערב הן המשך ישיר של האנטישמיות הקלאסית. שהתביעה להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ולזכות השיבה היא הסוואה לניסיון של הזרם הקיצוני בעולם המוסלמי להשמיד את מדינת ישראל. שהדרישה להגדרה עצמית היא תירוץ  שנועד לסבר את אוזני שומעיו בלבד. וששתי מדינות לשני עמים זה לא מדינה וחצי לעם אחד וחצי מדינה לעם אחר.

לאור כל אלה, מובן למה ומדוע מדיניות הוויתורים הטריטוריאליים לא עונה על מצוקות המציאות. למה המחשבה שאופיו של הסכסוך הוא טריטוריאלי בעיקרו היא טעות קרדינאלית. ומדוע פשרה טריטוריאלית המושתתת על תפיסת הסכסוך כטריטוריאלי לא יכולה להביא – ולא תביא אף למעשה - לא לשלום ולא לביטחון, ואפילו לא לשקט זמני.

הבנה זו של הסכסוך הביאה אותנו להתנגד בזמנו לתוכנית מפת הדרכים ולמהלכי ההתנתקות. תוכנית ההתנתקות היא פרי באושים של חוסר תכנון וחשיבה לטווח ארוך, ראייה לטווח קצר וצר ושל אדישות או עצימת עיניים מכוונת משורשיו האמיתיים של הסכסוך. בתוכנית כמו תוכנית ההתנתקות יש בכדי להחליש את חוסנה של המדינה, לשדר מסר מעוות בדבר כדאיות הטרור ולהוביל לשסע עמוק, חריף והרסני בחברה הישראלית. מעבר לכל אלה, ואולי אף החשוב מכולם, תוכנית כמות זו יוצרת חוסר איזון מוחלט: מצד אחד, מדינה פלסטינית הומוגנית בלי אף יהודי ומצד שני, מדינת ישראל כמדינה דו-לאומית, הכוללת בגבולותיה הצרים למעלה מ-20% בני מיעוטים העלולים להיות מופעלים מבחוץ על ידי הרשות הפלסטינית. רבים מהם כבר הצהירו בגלוי על חוסר נאמנותם למדינה. מצב זה, עלול להביא כבר בטווח הקצר לקריסתה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ויתכן אף שכמדינה בכלל.
   
פרשות הדרכים של ישראל

מדינת ישראל ניצבת על פרשת דרכים גורלית: להיות מדינת "נפש יהודי הומיה" או מדינת "נפש ישראלי הומיה". הויכוח הפנימי המתנהל בחברה הישראלית בקשר לסכסוך הישראלי - ערבי איננו גיאוגרפי בעיקרו, כי אם דמוגראפי. הויכוח סובב סביב שאלת אופייה העתידי של ישראל וגורלו של החלום הציוני - האם היא תישאר מדינה יהודית וציונית או שמא תהפוך למדינת כל אזרחיה. כלומר הפולמוס אינו טכני במהותו אלא רעיוני - על עצם המשמעות "להיות עם חופשי בארצנו".

מפרשת דרכים ראשית זו מתפצלת לה פרשת דרכים משנית יותר: דחיית פשרה טריטוריאלית או הענות לה. הפשרה היחידה שבכוחה להבטיח את אופייה היהודי של ישראל ולהגשים את שאיפתה הציונית להיות כבית מוגן לעם היהודי, היא פשרה טריטוריאלית המשועבדת לשני עקרונות אלה: הראשון, הוא עקרון ההדדיות – "שלום תמורת שלום" או "שטחים תמורת שטחים", להבדיל  אלפי הבדלות מעקרון החד כיווניות – "שלום תמורת שטחים". השני, הוא עקרון האחדות המחייב פשרה טריטוריאלית אשר עליה יש קונצנזוס רחב בעם היהודי, כי בהתנגשות בין שלמות העם לבין שלמות הארץ, שלמות העם עדיפה, ולשמירת הלכידות הלאומית משמעות מרבית. השלום עם האחר הוא חשוב, אך קודם לו השלום בתוכנו.  

בל נתפתה לקיצורי דרך. כשבחרה ישראל לאורך שנות קיומה, ואפילו רק לאחרונה, בדרך הקצרה ביותר, התחוור לה במוקדם או במאוחר כי מדובר בדרך ללא מוצא. כי היא אינה מובילה לשום מקום ולעיתים כי אף אין ממנה כל דרך חזרה. הלקח המיידי שיש להפיק מטעות בניווט הוא לא לחזור על אותה הדרך פעמיים, אלא לבחור בדרך אחרת. גם באם היא מיועדת מלכתחילה למטיבי לכת, גם באם היא נחזית בראשיתה כארוכה וקשה, גם באם דרך לא סלולה היא וגם באם מכוסה היא באבני נגף, בקוצים ובדרדרים. דרך זו תתברר לבסוף כדרך הקצרה הקלה והבטוחה ביותר, ואולי אף היחידה, אל עבר היעד הנכסף.

מן הכלל אל הפרט

כמי שמאמינים כי הסכסוך הוא חלק מהמערכה העולמית המתנהלת כנגד כל אורח חיים השונה מרוח האסלאם וכי הוא תולדה של החיים המשותפים של בעלי זהויות שונות; וכמי שמשוכנעים כי הסכסוך הישראלי-ערבי הוא לא רק על מידותיה של אדמת ארץ ישראל אלא בעיקר על מידותיה של מדינת ישראל – הפתרון היחיד האפשרי לדעתנו הוא חילופי שטחים ואוכלוסיות. עיקרו של רעיון זה הוא הפרדה בין העם היהודי לעם הערבי ויצירת מסגרת מדינית נבדלת לכל אחד מהם. אמנם פתרון זה מצריך ניתוח כירורגי כואב, אך הוא בעצם המזור היחיד הקיים למכאובינו. רק הוא יכול להגן על אופייה וצביונה היהודי של המדינה, להבטיח רוב יהודי מובהק בטווח הקרוב והרחוק וריבונות יהודית ולשמור על בטחונה, יציבותה וצמיחתה הכלכלית של ישראל. זהו העיקרון שעמד ביסודה של החלטת האו"ם, הידועה בשם תוכנית החלוקה, וזה גם העיקרון שהוכיח את עצמו במקומות אחרים, דוגמת קפריסין. הרי מה היה בקפריסין? בתחילת שנות השבעים, יצרו החיים המשותפים בין התורכים והיוונים חיכוך מתמשך שהתפתח עם הזמן לסכסוך עקוב מדם ורווי סבל. והנה, לאחר שבשנת 74' הופרדו שני העמים, והתורכים רוכזו בצד אחד של האי ואילו היוונים בצידו האחר, חזרו החיים למסלולם. אכן עד היום אין הסכם שלום בין שני חלקי קפריסין, אך יש בטחון, יציבות ושגשוג. ואם גם לנו יהיו כל אלה – דיינו.

הנדבך הנוסף המבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית-ציונית ודמוקרטית הוא חוק אזרחות חדש, המתנה קבלת אזרחות ישראלית בהצהרת נאמנות למדינת ישראל כמדינה יהודית, לסמליה ולריבונותה ובחובה לשרת את המדינה במסגרת שירות צבאי או אזרחי חלופי. מי שיעשה כך, ללא הבדל דת, לאום, גזע או מין, יהיה אזרח שווה זכויות וחובות לכל דבר ועניין. מי שלא, יוכל להמשיך להתגורר כתושב קבע הנהנה מכל הזכויות, מלבד הזכות לבחור ולהיבחר.

אם הנעת תהליך היא צעד לא פשוט, הרי שהובלת שינוי חד קשה שבעתיים ודורשת אומץ. אומץ להשתחרר מהקיבעון המחשבתי ולהיפתח לכיוון חדש. בדומה למציאות הפנימית, גם המציאות האזורית החיצונית מחייבת חשיבה ישראלית רעננה ומחודשת. במה דברים אמורים? 

הביצה העזתית

למרות הנסיגה מעזה היא עדיין עמוק בתוכנו ועוד יותר – אנחנו עמוק בתוכה. האבסורד הגדול ביותר הוא בכך שאנו אלה הדואגים להנעתם ולשימונם של גלגלי הטרור הדוהרים לעברנו.    מדוע ישראל צריכה לספק חשמל למחרטות לייצור קסאמים המשוגרים לעבר שדרות ואל תחנת כוח רוטנברג שבאשקלון המעבירה אליה חשמל? מדוע על ישראל לספק דלק, תקשורת מים ומשאבים אחרים לשוחרי טרור או לנותני החסות לטרור המופנה כנגדה? מדוע ישראל צריכה לספק לעזה שירותי נמל ולהעביר סחורות המיועדות לרצועה? מדוע על ישראל להעביר לרשות הפלסטינית מדי שנה החזרי מס בגובה מיליארדי שקלים? הגיע הזמן שנתחיל לענות לעצמנו. השתיקה של ישראל תמוהה ושלא לומר מביכה. מעולם לא הגיש הנידון למוות את החבל לתליין. 

כיום, מדינת ישראל מציבה לנגד עיניה רק שתי אלטרנטיבות: מחד, להמשיך כתמול שלשום - להזין את הטרור, להעניק לו לגיטימציה במו ידינו ולשלם מדי פעם מס שפתיים בכדי להשקיט את מצפוננו. מנגד, יש מי שמציע לשנות את המדיניות כלפי רשות הטרור, להכיר בה ולנסות לנהל איתה משא ומתן מדיני. שתי האלטרנטיבות הללו גרועות באותה המידה. שתיהן מעניקות הכשר לציר הרשע. שתיהן מעמידות בסימן שאלה גדול את עתידה של מדינת ישראל.

במקום שתי חלופות הרסניות אלו, אנו מציעים אלטרנטיבה אחרת: העברת מסר חד משמעי, המלווה בשורה של צעדים מעשיים, שביסודו ההנחה לפיה לשותפות בציר הרשע יש מחיר כבד. 

ניתוק של עזה מהגדה המערבית

בלב התוכנית על מדינת ישראל לנתק את רצועת עזה מיהודה ושומרון, גם ברמה הפוליטית-מדינית וגם ברמה הפרקטית. ישראל צריכה להפסיק לראות את עזה ואת הגדה המערבית כעשויות מקשה אחת. ישראל צריכה לראות בעזה ובגדה המערבית שתי ישויות נפרדות, שאין ביניהן כל קשר, ולו מקרי, כך שכל אחת מהן תזכה ביחס היאה לה, למציאות הביטחונית ולאינטרס הישראלי. והדברים נכונים פי כמה וכמה לנוכח המציאות שנוצרה בעקבות השתלטות החמאס על רצועת עזה. מציאות זו מחייבת עוד יותר מתמיד הפרדה רעיונית ומעשית בין רצועת עזה לבין יהודה ושומרון והתייחסות שונה מן היסוד כלפי כל אחת מהן מצידה של ישראל. 

ברמה הפוליטית-מדינית, כל משא ומתן שישראל תנהל עם הרשות הפלסטינית יתייחס אך ורק ליהודה ושומרון, ואילו עזה תוגדר כישות מדינית עצמאית עוינת לכל דבר ועניין. ברמה הפרקטית, הניתוק בין השתיים צריך לבוא לידי ביטוי בעיקר בהטלת איסור גורף על כל מעבר בין עזה ליהודה ושומרון, הן של סחורות והן של בשר ודם, בין אם דל הוא ובין אם רם. 

ניתוק של עזה מישראל – ניתוק ולא התנתקות

מדינת ישראל צריכה לחתוך גם את חבל הטבור המחבר בינה לבין עזה. על ישראל להכריז לאלתר קבל עם ועולם כי תוך פרק זמן סביר כל קשר בינה לבין עזה יפסק לחלוטין: תושבי עזה לא יוכלו לצאת מעזה ולעבוד בישראל או לבקר בתחומיה לכל צורך. כל המעברים בין ישראל לרצועה יסגרו. לא יועברו לרצועה טובין, מכל מין שהוא, מתחומי ישראל. נמלי ישראל יפסיקו לספק שירותי הובלה ימית ושירותי נמל ולא ישמשו כצינור להעברת מטענים המיועדים לרצועה. לא יגבו מיסים לטובת הרצועה ולא יועברו אליה או יופשרו למענה כספים ישראליים, לרבות כאלה שנגבו כביכול בשמה ועבורה. ישראל לא תעמיד לרשות עזה תשתיות ומשאבים מכל סוג שהוא ועל זו יהיה להשיגם בכוחות עצמה מכתובת אחרת. דין עזה כדין סיני: כשם שישראל לא המשיכה לספק מרצונה החופשי דבר לסיני לאחר שיצאה ממנה, אין שום סיבה שהיא תתנהל אחרת כלפי עזה, כל שכן במציאות הנוכחית. כל עוד לא תושלם בדרך זו ההתנתקות שבוצעה, היא אינה אלא תוכנית פינוי חסרת תכלית ותוחלת, כפי שנראתה מלכתחילה. 

עד לניתוק, לאחריו ובמקביל לו, על ישראל לנקוט ביד קשה כנגד כל איום ביטחוני שיופנה כנגדה מצד עזה ולפעול לסיכולו בכל אמצעי העומד לרשותה, בדומה לאופן בו אמורה מדינה ריבונית להגן על אזרחיה מפני מי שמבקש להרע לה. פשוט מאוד, דין שדרות כדין רימל (שכונת היוקרה העזתית): אם שדרות תפגע שכונת רימל תפגע, באותה המידה לפחות.     

מציאות ביטחונית זו תשתנה רק בתנאי שנאט"ו והאיחוד האירופי יטלו אחריות מלאה על הנעשה ברצועת עזה: כוחות נאט"ו יפעלו לאכיפת הסדר הציבורי ולשימור היציבות הביטחונית באזור  והאיחוד האירופי, בד בבד, ישא באחריות להקים ולפתח תשתיות חלופיות ומקומות תעסוקה לתושבי הרצועה. הפעילות הכלכלית הזו חייבת כמובן לכלול ליווי צמוד ופיקוח שוטף אחר תהליך ההקמה והפיתוח, מראשיתו ועד סופו. אחרת הכסף פשוט יתאדה, במקרה הטוב, וישמש למימון הטרור נגד ישראל ונגד אותם כוחות בינלאומיים, במקרה הרע. בשורה התחתונה, המודל הסופי של עזה חייב להיות מושתת על מודל הונג קונג, וללא כל זיקה ליהודה ושומרון. 

ישראל וסוריה – לאן?

חולשתו העיקרית של המערב היא בקריאת המפה הגיאו-פוליטית ובהבנת המתרחש בקרב המדינות הנושקות לישראל מצפון: בזיהוי שאיפתה האמיתית של סוריה ובניתוח נכון של התהליכים הפוקדים את לבנון.

האמת ההיסטורית היא ששליטי דמשק תמיד חלמו, ועודם, על סוריה הגדולה כשכוונתם העיקרית היא ללבנון, כאשר רמת הגולן היא יותר תירוץ וכלי תעמולה מאשר רצון של ממש. סוריה עדיין רואה בלבנון כחלק אינטגראלי משטחה. אחרת איך אפשר לתרץ את העובדה שהיא מעולם לא סימנה במפותיה את קו הגבול שבינה לבין לבנון ולא התירה פתיחת שגרירויות בשתי הבירות?!

שאיפה זו של הסורים אינה בגדר חלום בלבד. היא שאיפה העומדת להגשים את עצמה כבר בעתיד הנראה לעין: כל המאמצים לטובת ביסוס המשטר הקיים בלבנון ולחיזוק מעמדו של סניורה עצמו לא יועילו. לאור הברית הקיימת בין חיזבאללה לבין חלק מהנוצרים, ובראשם מישל עאון, ניכר כי מעמדם של הגורמים הפרו-סוריים בלבנון יילך ויתחזק עד שלבסוף היא תיפול לידי השיעים. למעשה בו ברגע שנוצרה הקואליציה בין השניים הויכוח ההיסטורי הוכרע לטובת הסורים, הן על ידי חיזבאללה ולמרבה האירוניה, הן על ידי שנוא נפשם של הסורים – מישל עאון.

לבנון היא מקרה קלאסי בו המערב שוב איחר את הרכבת. כרגע אין כל שאלה מי ישלוט בלבנון בעתיד הקרוב ואילך. כל הסימנים מצביעים על כך שבמוקדם או במאוחר השלטון ייפול לידיהם  של השיעים, השאלה היא רק מתי. שאלה נוספת, וחשובה אף יותר, היא מה בכוחנו לעשות בכדי להגן על אזרחי ישראל מפני תרחיש האימים הזה ועל מנת להבטיח את התגשמותו של תרחיש אחר. אסור להמתין לרכבת הבאה. זו לא תמהר להגיע, אם בכלל. כל שנותר הוא לדאוג שזו שיצאה לדרכה לא תגיע אל תחנתה הסופית– השתלטותו של האסלאם הרדיקלי על לבנון.

סביר להניח כי השתלטותם של הסורים על לבנון באמצעות חיזבאללה ויתר הגורמים הפרו-סוריים תרומם את רוחם של הסורים ובני בריתם ותעצים את המוטיבציה שלהם במאבקם נגד ישראל. שכרון חושים כזה עשוי לגרור בעקבותיו את שליטי דמשק ואת נסראללה להרפתקאות מסוכנות, העלולות להביא את גבולה הצפוני של מדינת ישראל לנקודת רתיחה מכרעת. לכן על ישראל להבהיר כבר עכשיו בכל לשון של אזהרה: כל פרובוקציה, קטנה כגדולה, תענה בתגובה ישראלית טוטאלית, נחרצת ונחושה, ללא היסוס וללא רתיעה. כל אובייקט שלטוני או כלכלי משמעותי יושמד. וכל איש החי על חרבו, באשר הוא, לא יהיה חסין מפני פגיעה ישראלית מהאוויר, מהים או מהיבשה. מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לסיים שום עימות עתידי, ללא ניצחון מובהק ושאינו מוטל בספק, ולו הקל שבקלים, בין עם הסורים ישירות ובין עם הלבנונים כשליחיה של סוריה. ברור כי הסורים מעניקים חסות מלאה לחיזבאללה, ואל לטעות בכך לרגע. חיזבאללה מתקיים אך ורק הודות לסיוע או גיבוי מוחלט מצד הסורים. ניתן לזהות בבירור את טביעות האצבע הסוריות במאבקו של חיזבאללה כנגד ישראל. לכן, יש לראות בסוריה כאחראית מלאה לכל חרחור ריב או מלחמה, אפילו במידה והוא מגיע לכאורה רק מכיוון לבנון, ולגרום לה לשלם מחיר יקר עבור מעשיה או מחדליה. על כל פנים, אסור שירחף מעל כל עימות עם ישראל, יהא מי שיהא בראשו, ולו צל צילו של סימן שאלה לגבי זהותו של המנצח או המפסיד, אלא יש להבטיח שיהא ברור באופן חד משמעי, עם שלושה סימני קריאה בולטים ומודגשים, כי ידה של ישראל על העליונה. כל תוצאה שהיא ניצחון בנקודות, ולא נוק-אאוט מוחץ, בעלת השלכות מרחיקות לכת והרות אסון מבחינת ישראל, אותן עליה ובכוחה למנוע.

סוריה חייבת להבין כי הסדר שלום איננו רק אינטרס ישראלי. התפיסה לפיה רק ישראל חפצה בשלום ולסוריה אין בעצם עניין בדבר היא מוטעית מיסודה. על סוריה והעולם כולו להבין ולהפנים כי הסדר שלום הוא אינטרס משותף. לסוריה יש הרבה מאוד מה להרוויח מהסדר שלום עם ישראל – כמו לצאת מרשימת ציר הרשע, להתקבל כמדינה לגיטימית בארצות הברית ולזכות בפיתוח מואץ של שוק הכלכלה והמסחר, ענף החקלאות ומשק המים - והרבה מאוד מה להפסיד אם הוא לא יושג. גם סוריה צריכה להוכיח כי פניה לשלום ולגלות נכונות אמיתית ומשכנעת כי  ברצונה להגיע לכדי הסכמה באמצעים מדיניים, ולא צבאיים, ולא להסתפק רק בהפרחת סיסמאות מזויפות וריקות מתוכן. ההסדר האפשרי היחיד עם סוריה הוא כמובן הסדר שבבסיסו העיקרון של שלום תמורת שלום, הסדר המבטיח נוכחות ישראלית מלאה ברמת הגולן באמצעות חכירה לדורות עם אפשרות הארכה מעת לעת, בדומה להסדר עם ממלכת ירדן. 

כל עוד סוריה לא תביע רצון מפורש, כן ואמיתי למצות את מסלול ההידברות וללכת בנתיב השלום אלא תעדיף את דרך הכוח ותבחר בנתיב המלחמה, בין במישרין ובין בעקיפין באמצעות חיזבאללה, עליה לדעת כי ישראל תדע להגן על עצמה, על כל המשתמע מכך.   

במקום סיכום

קשת האיומים והתרחישים המכוונת לישראל הולכת ומתעבה והיא מגוונת יותר מאי פעם. עובדה זו מחייבת את שינוי תפיסת הביטחון של ישראל. החשיבה הביטחונית כיום מפגרת בהרבה אחר המציאות המשתנה במהירות. השקט באזור יובטח אך ורק בתנאי שלמדינת ישראל יהיו העוצמה והכלים הנדרשים ליצירת הרתעה. כושר ההרתעה יישמר רק באם תנקוט ישראל במדיניות בטחון ברורה, יוזמת והחלטית, תגבה תג מחיר יקר ותנקוט ביד קשה ובלתי מתפשרת כנגד כל פגיעה בה.

ריבוי איומים ומאבקים אידיאולוגיים פנימיים הפכו את ישראל למדינה מגיבה ולא יוזמת. העדר היוזמה נוגע גם למדיניות החוץ החסרה מרכיבי תכנון והגדרת יעדים ברורים. לא לחינם אמר הנרי קיסינג'ר כבר בשנות השבעים כי "לישראל אין מדיניות חוץ, יש לה רק מדיניות פנים". כפי שבמסגרת המדיניות הכלכלית נקבע בכל שנה יעד האינפלציה, כך יש לקבוע יעדים מוצהרים, מדידים וקוהרנטיים במדיניות החוץ של ישראל.

אחד מהיעדים הברורים של "ישראל ביתנו" בתחום מדיניות החוץ הוא הצטרפות ישראל לאיחוד האירופי ולנאט"ו. הזיקה בין ישראל לאירופה ברורה. כבר היום רוב המסחר הישראלי מתנהל מול המשק של האיחוד האירופי ומאות אלפים מחזיקים בדרכון אירופי. מה גם שקשה לדמיין אירופה מודרנית ומתקדמת ללא השפעת אנשי רוח יהודית על אדמתה, החל משפינוזה ועד לקפקא ופרויד. חבירה זו תקנה לישראל השפעה מדינית וביטחונית בתוככי אירופה המתחזקת ותתרום רבות לכלכלת המדינה. יעד זה הוא בר השגה עוד בטווח הקצר ויש לעשות את המיטב בכדי להפכו למציאות חיה.