ישראל ביתנו - החזון

בטחון אישי

בטחון אישי - ההתחייבות הראשונית של כל מדינה כלפי האזרח היא הבטחת בטחונו האישי.

בשנים האחרונות מחלחלת יותר ויותר התחושה שביטחוננו האישי הולך ונסדק. הולך ומתדרדר: מקרי פשיעה ואלימות מזעזעים ומקרי תקיפה ברבריים של קשישים שוטפים את רחובות הערים,  מקרי אונס ורצח מקפיאי דם נחשפים השכם והערב במהדורות החדשות ושיעורי עבריינות נוער הולכים ומתעצמים, התפרעויות משולחות רסן מתחוללות בכבישי הארץ, נגע הסמים מתפשט לכל עבר ושוד קרקעות רחב היקף משמיד כל חלקה טובה. כל אלה מקנים תחושה שאין דין ואין דיין. איש הישר בעיניו יעשה.

אין כאן שום פתרון קסם אלא רק עבודת חריש מעמיקה ויסודית של שדה העבריינות: יש לראות בביטחון האישי של אזרחי המדינה יעד לאומי ממדרגה ראשונה, תוך חיזוקה וייעולה של מערכת אכיפת החוק, על כל זרועותיה. לא עוד משטרה כסוכנת של הצבא העוסקת במשימות ביטחוניות, אלא משטרה הדואגת לביטחונו האישי של האזרח הקטן. לא עוד טחנות צדק הטוחנות לאיטן באופן בלתי נסבל, אלא מערכות תביעה ושפיטה אפקטיביות. נכון לרגע זה, זה אכן נשמע יותר כמשאלת לב מאשר כצעד בר ביצוע. אבל הניסיון בעולם מלמד ובעיקר "שיטת ג'וליאני" בניו יורק - כי לא בשמים היא. תפיסת עבודה הנוקטת ענישה על עבריינות קלה כחמורה, תוך חיזוק כוחה של המשטרה באמצעות תוספת תקציבית והכפלת תקני השוטרים בשטח, עתידה להביא למפנה חד ודרסטי בפשיעה ובאלימות ולהחזיר את תחושת הביטחון שאבדה לאזרחי המדינה.

שמירה על הסדר היא לא מלאכה לחובבנים. כל ניסיון לווסת שוטרי מטה לפעילות שטח או להפנות בנות חיב"ה (חיילות בשרות המשטרה) למאבק בעבריינות, הוא ניסיון אבסורדי ונלעג. מישהו מאמין באמת ובתמים שפקידים ובנות חיב"ה יתמודדו עם ראשי הפשע המאורגן ועם בני בליעל אחרים?! רק יישום מדוקדק של המודל ה"ניו יורקי" ודומיו, תוך התאמתם לישראל, יקנה בטחון ותחושת בטחון לאזרחי המדינה.

מטרת העל של מדינת ישראל במלחמתה בפשע היא להגיע למאזן הרתעה מקסימאלי. אם הנזק מביצוע עבירה יעלה על התועלת המופקת מאותו מעשה תפחתנה התנהגויות בלתי רצויות. וודאות הענישה מרתיעה לא פחות, ואולי אף יותר, מחומרתה. אחרת, איך אפשר לתרץ את ההתנהגות הפרועה בכבישים כאשר התוצאה שלה קשה בהרבה מכל גזר דין של מערכת המשפט.  המסקנה היא ברורה: האפקטיביות של החמרת רף הענישה אינה מספקת. ענישה מרתיעה אינה מסתכמת במידת העונש. וודאות העונש היא גם כן מרכיב מהותי בה. ומכאן ברור הצורך בחיזוק כוחן של רשויות האכיפה ובגיבוי משאביהן.   

שינוי דרמטי בתחום הבטחון האישי, יוכל להתבצע רק במידה ויזכה לתמיכה פוליטית מאורגנת וחזקה מקיר לקיר, תוך חלוקת התקציבים הנדרשים ושינויי החקיקה המתחייבים. כוח פוליטי חזק פירושו כמות מספיקה של אצבעות שתוכל להכריע את גורל הקואליציה או תקציב המדינה, באם הנושא לא ימוקם בראש סדר היום הציבורי.

בסופו של דבר, החיסכון שיוצר כתוצאה ממניעת הפשע ישתלם גם במישור הכלכלי. כך, לדוגמא, לפי הערכות האוצר, מתאונות דרכים בלבד, ומבלי להחשיב עבירות בעלות אופי כלכלי ושאר מרעין בישין, נגרם למשק המדינה נזק המסתכם במיליארדי שקלים בשנה (!).

נחזור ונדגיש: מודעות בלבד ואפילו רצון אמיתי וכוונה טובה לא יביאו לכל שינוי. רק מדיניות בלתי מתפשרת של אפס סובלנות כלפי כל אקט של עבריינות, אפילו באם זניח הוא, הכפלת תקציבה של מערכת שמירת החוק ואכיפתו ונקיטת שורה ארוכה של צעדים מרחיקי לכת – כמו עונשי מינימום בעבירות חמורות, ביטול ניכוי שליש בעבירות המתה חמורות, החרמת רכוש מכספי פשיעה ופיצוי עונשי לנפגעי עבירה - תמגרנה את תופעת האלימות והפשיעה שפשתה בישראל ותעניק בטחון אישי ואיכות חיים לאזרחיה ולתושביה של המדינה.