ישראל ביתנו - החזון

ביטחון חינוכי

"הדואג לשנה - זורע חיטה; הדואג לשנים – נוטע עצים; החרד לדורות – מחנך נפשות". אמירה זו מתמצתת בתוכה את חשיבותו של החינוך - איכות החינוך שהמדינה מעניקה לתושביה  בהווה משפיעה במישרין כיצד היא תראה בעתיד. ואם תרצו: פני הדור כפני החינוך.              

ההוצאה על חינוך בישראל ביחס לתמ"ג לנפש היא מהגבוהות בעולם. הסכומים המוקצים למערכת החינוך לא מביישים סטנדרטים מערבים מתקדמים. לעומת זאת, כאשר משווים הישגים מתקבלת תמונה הפוכה לחלוטין: ממצאי אונסק"ו (ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות) ומדדי איכות אחרים מלמדים כי חלה ירידה דרמטית בהישגי תלמידי ישראל וכי למעשה ישראל מדשדשת היום בתחתית הרשימה העולמית. עם עובדות קשה להתווכח, אבל גם בלעדיהן ברור כי תחושה של אי שביעות רצון כלפי מערכת החינוך והישגיה היא השולטת בקרב אזרחי ישראל. המשאב העיקרי של העם היהודי מאז ומתמיד היה המוח היהודי. לכן אסור להשלים עם הנעשה במערכת החינוך ועם דלות הישגיהם של תלמידי ישראל.

מדוע לא מתקיים יחס ישר בין רמת ההשקעה בחינוך לבין רמת ההישגים של תלמידיה?

התשובה נעוצה בין היתר באופן חלוקת המשאבים החינוכיים. היינו לא רק כמה מוציאים, אלא על מה מוציאים. מרבית התקציבים המוקצים למערכת החינוך מושקעים במנגנון הבירוקראטי של רשויות החינוך השונות ולא בבתי הספר, במוריהם ובתלמידיהם. משרד החינוך עמוס לעייפה ביחידות מנהליות ופדגוגיות שונות ומשונות בהן נעצרים בדרכם הכספים המיועדים למערך הפרוש בשטח. רשת מסועפת של רכזים ומפקחים, בעלי משכורות גבוהות, סופגים חלק ניכר מאותם תקציבים האמורים להגיע אל בתי הספר. 

ולשורש העניין: הבעיה של מערכת החינוך בישראל היא לא כמותית אלא איכותית. כדבריו של פרופ' אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה: ''חינוך זה לא רק כסף, אלא יש להפוך אותו לערך לאומי ולמרכיב בחוסן הלאומי הפנימי של המדינה ... אם לא נחזיר את החינוך במלוא עוצמתו אל ראש מעיינינו, לא רק תקציבית כי אם ערכית, לא יהיה בישראל ידע".

אין דבר כזה תלמיד נכשל. יש מערכת נכשלת. יש מערכת חינוך שלא יודעת לחנך, להקנות ערכים וידע ולפתח מיומנויות לימודיות. ניתן להצביע על מספר סיבות להתדרדרות ברמת ההוראה בישראל: דרישות הקבלה מהפונים להוראה נמוכות, מערך ההשתלמויות צומצם באופן המונע עדכון וחידוש של שיטות ההוראה ותכני הלימוד, העדר יעדים והליכי בקרה לשמירת רמת ההוראה, העדר אפשרויות קידום והצטיינות למורים, העדר מענה לצרכי קבוצות מוחלשות, מיעוט שעות הוראה וריבוי חופשות, צפיפות ומחסור בתשתיות השוללים את האפשרות להעניק חינוך אינדיבידואלי המותאם לצרכיו ולרמתו האישית של כל תלמיד ותלמיד. 

ניתן להצביע על נקודת תורפה נוספת, ואולי המרכזית ביותר: תפיסתה של העשייה החינוכית. טענותיהם של המורים באשר למעמדו של המורה בישראל הן טענות מוצדקות ולגיטימיות. בזכות ולא בחסד. בחובה ולא בשיקול דעת. יותר מכך, שינוי דמותו ותדמיתו של המורה הישראלי הוא נדבך הכרחי בגיוס המתבקש של מיטב הכוחות למערכת החינוך וביצירת המוניטין החיוני למקצוע ההוראה כמקצוע יוקרתי ומתגמל. כל מילה בסלע, רק חבל שהיא נופלת על אוזניים ערלות.

מוטב שנבטיח שארגוני המורים לא יגיעו לכדי מצב בו הם נאלצים בלית ברירה להשתמש באמצעים הקיצוניים העומדים לרשותם במדינה דמוקרטית ומתוקנת. בעשותם כן, הם פשוט כורתים את הענף עליו הם יושבים. ומוציאים לעצמם ולעולם החינוך כולו שם רע. מורה טוב הוא מורה לחיים. מורה טוב הוא מורה המהווה דוגמא אישית לחניכיו. מורה טוב הוא מורה הרואה את תפקידו כשליחות ורק אחר כך כקריירה. אז איזו מן דוגמא זו לדור הצעיר כאשר פעם אחר פעם, כריטואל קבוע, ארגוני המורים עולים על בריקאדות ומביאים לשיתוקה של מערכת החינוך, כאשר ברקע של אותה מחאה לא עומדת לה תחושת שליחות, לא דאגה אמיתית לאיכות החינוך בארץ ולדמותו של התלמיד הישראלי, אלא מאבקי כוח ויוקרה. כשם שאין דרישה המצדיקה הדממה של חדרי המיון ושל חדרי הניתוח, כך אסור שתהא דרישה המצדיקה השבתה של כיתות הלימוד, לא בערב פתיחת שנת הלימודים, לא בערב בחינות בגרות ולא בכל מועד אחר. בהוראה כמו ברפואה נדרשת תחושת שליחות עמוקה, נתינה מעומק הלב ואמונה איתנה בצדקת הדרך.

תפיסה זו מחייבת מיצוב מחדש של מקצוע ההוראה והחזרה של תחושת השליחות והייעוד שבעשייה החינוכית: מן העבר האחד, יש לפעול להעלאת המוניטין של מקצוע ההוראה, דרך הטבת תנאי השכר ומתן תגמול הולם לעוסקים במלאכת החינוך, ובייחוד לאלה הרואים בעבודתם שליחות ומשקיעים בתלמיד הישראלי לפנים משורת הדין ומעבר לשעות הלימוד הרשמיות, ולאלה ההולכים ללמד במסגרות המציבות אתגר והמחייבות מסירות, השקעה ויכולות.            

מן העבר השני, יש להחמיר בדרישות מהמועמדים להוראה, לשדרג את תוכנית ההכשרה העיונית והמעשית, לחייב את המורים לעבור מעת לעת השתלמויות מקצועיות ומבדקי איכות, כדוגמת בחינות המיצ"ב, ולמדוד באופן מתמיד את איכות ההוראה.

דרך ארץ קודמת לתורה שנו חכמינו, ובצדק רב. כה הוא תפקידו של החינוך. לעצב בני אדם לפני שהוא מכשיר בעלי מקצוע. לחינוך משקל משמעותי בעיצוב דמותו ואישיותו של התלמיד ועולמו המוסרי והערכי. האתגר המרכזי העומד בפני אנשי החינוך הוא, אם כן, ללמד את התלמיד הישראלי שיעור בדרך ארץ ובהליכות עולם ולהטמיע בו ערכים ונורמות מוסריות ונורמטיביות, תוך שהם משמשים בעבורו כמודל לחיקוי וכמופת מוסרי והתנהגותי.

לחינוך משקל נכבד אף בשמירת זיקתו של הפרט לעם היהודי ולמדינת ישראל וביצירת תשתית תרבותית משותפת. "ישראל ביתנו" סבורה כי על מערכת החינוך לנצל את כל כובד משקלה כבית היוצר של האומה, החל מעידוד הסקרנות ופתיחת צוהר אל עקרונות היהדות, הציונות ומורשת ישראל, דרך הטמעת הווייתה של כל אחת מהן, וכלה ביצירת זיקה רציונאלית ורגשית, גם יחד, לעם היהודי, לציונות ולמדינת ישראל. לא לשווא נאמר כי אם תדע מאין באת – תדע לאן אתה הולך. שורשי העתיד נעוצים בעבר. 

למעלה מכך, "ישראל ביתנו" דוגלת במתן עדיפות עליונה ללימודי תולדות העם יהודי מערש הולדתו ועד ימינו אנו, מורשת ישראל והמסורת היהודית, לרבות ערכים יהודיים, מוסר ואתיקה יהודית, תוך קביעת בחינת בגרות חובה במקצועות אלה, בשאיפה שאחרי המעשים ימשכו הלבבות. בתקווה שמתוך הלימוד תצמח לה תחושת הזדהות ושייכות עמוקה.

חזון ישראל כמדינה מערבית, נאורה ומתקדמת, המובילה בתחומי המדע והטכנולוגיה כמו גם בתחומי הרוח והחברה והמנציחה את העם היהודי כעם הספר ואת סגולותיו של המוח היהודי מציב בפני מערכת החינוך עוד משימה גורלית, לא פשוטה בכלל: לדאוג לספק לכל תלמידיה, בלי יוצא מן הכלל, את "ארגז הכלים" הנדרש להתערוּת בשוק התעסוקה העולמי האופייני למאה העשרים ואחת ולהתאקלמות בשוק המחקר והפיתוח של העידן המודרני המשתנה. בהקשר זה, ישראל חייבת למזער פערים לימודיים שמקורם ברקע סוציו-אקונומי או במקום מגורים, כך שטיב החינוך שמקבל תלמיד בסביון יהא שווה ערך לטיב החינוך המוענק למי שגר רק חמש דקות נסיעה משם, באור יהודה או בכל מקום אחר. 

אך בכל אלה לא די. ההישג החינוכי תלוי במידה משמעותית באקלים חינוכי-לימודי ראוי. יצירתו של אקלים מעין זה מחייבת מלחמת חורמה וחסרת פשרות כנגד כל תופעה של אלימות בכותלי בית הספר ומחוצה לו. במקביל, יש להציב קוד התנהגות אישי לכל תלמיד, הדוגל בסטנדרטים מחמירים של כבוד, משמעת ואמות מידה ערכיות אחרות.

בשולי הדברים, אם כי לא מבחינת חשיבותם, היתרון היחסי של העם היהודי הוא הגניוס היהודי מזה דורות. ישראל ביתנו סבורה כי יש לקדם את האינטגרציה בין קבוצות חברתיות שונות מבלי לדחוק את המצוינות לקרן זווית. אסור למערכת החינוך להשלים עם מגמה הולכת ומתפתחת זו בה האחת באה על חשבון רעותה, אלא היא חייבת להפסיקה לפני שיגרם נזק שאינו בר תיקון: עליה להיות מודעת לסגולתו של העם היהודי ולדאוג להנצחתה במסגרות ייחודיות המעודדות להישגים והמדרבנות למצוינות. עליה לטפח כישורים מיוחדים אצל אלה שניחנו בהם ולממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי העצמי האצור בתוכם, כל אחד בתחומו הוא. כמו כן, על המערכת להיות ערה לרבגוניות המתפתחת בעולם החינוך ולהכיר במסגרות חינוכיות ייחודיות חדשות, לרבות ומבלי למעט של ארגוני עולים המסייעים לילדים בעלי נטייה למצוינות.

כידוע תהום לא חוצים בצעדים קטנים ומדודים אלא בקפיצה אחת נועזת. למען שינוי מהותי ואמיתי בתחום החינוך, על הנהגת המדינה לגלות נועזות ותעוזה, לקבל החלטות אמיצות ולהניע מהלכים דרמטיים וחריפים. אין די בהקמתן של ועדות מסורבלות או בעריכתם של דיוני סרק אינסופיים. "הרוצה לתקן את העולם – יתקן את החינוך" אמר יאנוש קורצ'אק. לכן אסור להתמהמה, ולו רגע אחד.