בראש הפירמידה השלטונית מציבה "ישראל ביתנו" את איכות המשטר ודפוסי ניהולה של המדינה. בעידן המודרני קיימת משמעות גדולה ליכולות הניהול. אי אפשר ליישם שום רעיון, יפה ככל שיהא, בלי מערך תומך של ארגון וניהול אפקטיבי.

בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, עיסוק המנהלים וחברי הדירקטוריון במאבקי כוח אישיים, בקנוניות ובהשמצות – יביא לקריסתו של התאגיד. בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, המנהלים צריכים להיות אנשי ביצוע ובעלי כושר ניהול וארגון. כאלה המבינים בניהול מערכות מורכבות ובקידום פרויקטים. בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, על נושאי המשרה לפעול בזהירות וביושרה, באמון ובנאמנות מרבית לטובת אינטרס החברה ובעלי מניותיה. בניהול מדינה כמו בניהול תאגיד, יש להקפיד על מדדי בחינה כמותיים ואיכותיים, המצביעים על תשואה הולמת ועל דיבידנדים נאותים מעת לעת והמציגים מאזן חיובי בפרקי זמן קבועים.

צו גיוס לאומי

אלא בעוד שבעבר המוטו היה הטובים לטייס – היום הוא הטובים להיי-טק. למעשה, כל אדם סביר שיש לו יכולות להצליח בחיי המסחר והכלכלה מפקיר את המגזר הציבורי לטובת השוק העסקי, בעיקר בשל המוניטין הפגוע של השדה השלטוני בישראל. ההוכחה הטובה ביותר לאיכותו של המגזר הפרטי היא מלחמת לבנון השנייה. אף כשכשלו - הממשל, העורף והפיקוד הצבאי - המגזר הפרטי המשיך לתפקד כבימים כתיקונם – הבורסה לא נסגרה, השערים לא נפלו והשקעות המשיכו לזרום כסדרן. המשבר במגזר הציבורי, המקצועי והפוליטי כאחד, מחייב שאנשים מהמגזר הפרטי יתגייסו למילואים בסקטור הציבורי ובמיוחד שהטובים שבהם, אנשי ניהול איכותיים ובעלי כושר ביצוע מוכח, יתייצבו לדגל מיד לכשייקראו לו. בכדי לרענן את השורות, לשנות אווירה ולהפוך את השלטון למנגנון יעיל ואהוד. למנגנון העשוי לרכוש את אמון הציבור מחדש.  

שבר -  ולא משבר

חשוב לדעת, כי השבר שנפער בישראל בין העם לבין שלטונו, אינו בגדר משבר רגעי וחולף אלא שיטתי ומתמשך. הוא עובר כחוט השני ביחסיו של הציבור עם המוסד השלטוני, יהא מי שיהא בראשו. עובדה היא, ולא ימצא לה חולק, כי בחירות בישראל השכם והערב מעולם לא היוו מענה אמיתי. רק בעשור האחרון התקיימו בחירות כל שנתיים וחודשיים והתחלפו 10 שרי חוץ, 9 שרי אוצר ו – 8 שרי בטחון. כן, כן, זו לא טעות דפוס זו מציאות חיינו הסוערת. והנה עדיין אין כל חדש תחת השמש. התחושות נותרו בדיוק כשהיו, ומה שהיה – הוא שיהיה. הקריאות להחלפת השלטון הן יותר דרך של הציבור לפרוק תסכול מאשר יעד נכון ונחוץ. מישהו באמת חושב שאפשר לקבוע, שלא לומר ליישם, מדיניות החלטית, יציבה וקוהרנטית בתחומי החוץ והביטחון או אפילו בתחום הכלכלה, כשהיושב בראש אותה מערכת מתחלף באותה הקלות וכמעט באותה התדירות בה מחליפים זוג גרביים?! אין תאגיד מסחרי ואפילו לא עסק קמעונאי, המסוגל לסבול קצב תחלופה גבוה שכזה וחוסר יציבות כדוגמת זו המאפיינת את מקומותינו. בטח שלא מדינה. בטח שלא מדינה בה הסכנות והאיומים הרובצים לפתחה עלולים להפוך בכל רגע נתון את המציאות על פיה.   
 
 חשוב להבין, כי השבר הזה הוא לא איזה משבר פרסונאלי או סקטוריאלי. מדובר בשבר מערכתי ועמוק. בשבר שהגיע כבר לשפל חסר תקדים. לשפל שכמעט ואין עוד נמוך ממנו. ההתמוטטות היא נחלתן של כל זרועות השלטון, מקטן ועד גדול. הריקבון התפשט כמעט לכל איבר ציבורי והוא מכלה בכל רקמה פוליטית או מקצועית חיה. לא, זו לא גוזמה, זהו תיאור מדויק של  המציאות לאשורה. רק לאחרונה חזינו במחזה אבסורד, דוגמת חד גדיא, כאשר הסנגוריה הצבאית עתרה לבג"ץ נגד מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה סרב לייצגו כשכל הפרשה התגלגלה לפתחה של הועדה לביקורת המדינה, שהתכנסה בניגוד לחוות דעתה של היועצת המשפטית לכנסת(!).

הדרך היחידה לאחות את השבר המערכתי המתמשך והעמוק הזה היא באמצעות שינוי דרסטי של שיטת הממשל ומעבר למשטר נשיאותי. החלפה של שיטת השלטון ולא של השלטון גופא, פעם אחר פעם אחר פעם. החלפת שלטון לעיתים תכופות לא הביאה, וגם לא תביא, לתיקון בעיותיה של מדינת ישראל, מבית ומחוץ. למה הדבר דומה? למתן משכך כאבים מקום בו נדרש טיפול שורש עמוק ויסודי.

 אשר על כן, "ישראל ביתנו" תומכת בעריכת רפורמה גורפת במבנה הממשל ובשינוי דרמטי ומהותי של הפורמט החוקתי הנהוג בישראל.

* מעבר משיטת משטר פרלמנטארית לשיטת משטר נשיאותי. להבדיל מהדגם הפרלמנטארי, עליו מבוסס השלטון בישראל, הדגם הנשיאותי מבטיח הפרדת רשויות מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ויוצר מנגנון של איזונים ובלמים כיאה למדינה מתוקנת.

בעוד השיטה הפרלמנטארית אינה מפרידה הפרדה אמיתית בין הרשות המבצעת מזה לבין הרשות המחוקקת מזה ואינה מתחשבת כיאות בייחודיותה ובצרכיה השונים של כל מערכת, השיטה הנשיאותית עושה סדר בדברים: הנשיא היושב בראש המדינה ובראש הרשות המבצעת יוכל לבחור את חברי הממשלה מקרב אנשים בעלי יכולת ביצוע מיניסטריאלית ובעלי כושר ניהול וידע בתחומים עליהם הם מיועדים להיות מופקדים, ולא בהכרח מחברי הכנסת. כך, שלא יימסר לאדם תיק רק בהתחשב בלחצים המופעלים בזמן חלוקת השלל הקואליציוני ובעוצמתם של אלה, משל היה אתנן פוליטי, אלא רק בהתאם לשיקולים ענייניים, כדוגמת מידת הכישורים האישיים של המועמד. התוצאה היא ברורה. במקום פוליטיקאים יוכלו להגיע אל שולחן הממשלה רק הטכנוקרטים הנחוצים לה עד מאוד:      
שר האוצר יהיה מומחה בעל שם בכלכלת מאקרו ואנציקלופדיה מהלכת בכל הקשור למשק הישראלי, שר החוץ יכיר את הכוחות העולמיים, יהא מוכר ומקובל ברחבי תבל ובעל יכולות דיפלומטיות מדופלמות וכישורי מדינאות עילאיים, שר הביטחון יכיר את המערכת הביטחונית על בוריה וידע להסתכל על המציאות הביטחונית דרך משקפיים מנתחות וביקורתיות, או שמא עלינו לומר שלפחות ידע להסתכל עליה מבעד למשקפת, והשר "ללא תיק" – פשוט לא יהיה.

השיטה הנשיאותית אף תאפשר לכל פונקציה להשקיע את מיטב מרצה וזמנה בתחום עליו היא מופקדת ולהתנהל כרשות אוטונומית המנותקת משיקולים חיצוניים, שלא לומר זרים, אך בו בזמן השומרת על יחסי פיקוח ובקרה תקינים עם רעותה: הרשות המבצעת תוכל להתמקד אך ורק בתפקידיה המיניסטריאליים ולעסוק בניהול ענייני המדינה במשרה מלאה במשך פרק זמן ממושך, מבלי שיטרידו את מנוחתה ענייני דיומא שוליים, כמו מידת הפופולאריות בציבור או ענייניה של התנועה. כך שהיא תהפוך להיות גוף בלתי תלוי, יעיל, טהור והכי חשוב, מקצועי. גם הרשות המחוקקת תשפר מצבה פי כמה וכמה. רשות המחוקקת תהא תמיד בעלת חופש הצבעה אמיתי ושיקול דעת עצמאי, ללא כל תלות במגבלות קואליציוניות או באינטרסים חיצוניים, ובטח שלא תשמש עוד כמעין חותמת גומי של הממשלה. רשות זו תוכל לשרת ולקדם את הרעיונות בגינם היא זכתה באמון הבוחר ולשאת באמת, באמונה וביתר אפקטיביות בתפקידים החשובים המוטלים עליה – פיקוח פרלמנטארי על הרשות המבצעת וחקיקת חוקים.

* עיגון החוק המכונה בשם החוק הנורבגי. לפי חוק זה, ייאסר על נבחר ציבור לחבוש בו זמנית שני כובעים – זה של חבר ברשות המחוקקת וזה של חבר ברשות המבצעת. חבר כנסת שיתמנה לשר או לסגן שר, לא יוכל לכהן כחבר כנסת ובמקומו יבוא חבר אחר ממפלגתו. יתרונות החוק הנורבגי משמעותיים לאין שיעור מחולשותיו. הסדר זה יביא לשיפור תפקודה של הרשות המבצעת מחד, ולשכלול כושר עבודתה ומעמדה של הכנסת, הן כרשות המחוקקת והן כרשות המפקחת על הרשות המבצעת, מאידך.  

* העלאת אחוז החסימה במטרה למנוע את פיצול הכנסת המשפיע לרעה על היציבות השלטונית, על כושר המשילות של המערכת הפוליטית ועל איכותו של הממשל בישראל.

* כינון חוקה לישראל ברוח מגילת העצמאות שתחליף את קובץ חוקי היסוד הקיים. חוקה זו תגדיר במדויק את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, תכיר   בערכי היסוד של המדינה כנורמת על ותקבע במפורש את זכויותיה וחובותיה של המדינה כלפי אזרחיה ואת אלו של כל אזרח ואזרח כלפיה וכלפי כולי עלמא. לעיקרון אחדות העם כערך עליון משמעות מרבית אף בהקשר זה. החוקה צריכה להתקבל בהבנה ובהסכמה על ידי כלל פלגיה של החברה, תוך הידברות מתמדת ונכונות אמיתית להשתכנע במהלך הכנתה, כך שלבסוף היא תהא בבחינת מסמך המגבש את העם והמגשר בין חילוקי דעות ותפיסות עולם שונות, ולא מסמך המעמיק את הפער והמעצים את היריבות והשוני.

* הקמת בית משפט לחוקה, במנותק מבג"ץ, אשר יבחר על ידי נציגי העם בכנסת. הרכבו של בית משפט זה חייב להיות הטרוגני. כזה המייצג נאמנה את פניה של ישראל והמסוגל לשמש כפה לכל מגזריה. אפשר לומר כי בית משפט לחוקה צריך להיות מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית כולה. לבית משפט זה תוקנה הסמכות הבלעדית לעסוק במלאכת פרשנותה של החוקה ולהכריע בדבר התאמתם או אי התאמתם של חוקים המתקבלים על ידי הרשות המחוקקת. ייחודיותו של בית משפט זה תהא בעיקר בכללי השפיטה החלים עליו ובדרך קבלת הכרעותיו. הואיל ומדובר בערכאה שיפוטית שתעסוק בעיקר בסוגיות בעלות נופך ערכי ואידיאולוגי, ולעיתים אף פוליטי, היושב בדין יצטרך להרים את עיניו מספר החוקים ולהישיר מבט למציאות ולהוויית חיינו ומהן לגזור את הכרעותיו, ולא רק בהתאם לשיקולים משפטיים צרים ופורמאליים והתפלפלויות משפטיות.