שם הצלם: לשקת ח"כ אנסטסיה מיכאלי

אודי, רות, יואב, אלעד והדס פוגל נכנסו לרשימה ארוכה וכואבת של ראיות לטיבם של שכנינו, לאופיים וטבעם של השבטים שלפני מאות שנים התנחלו בגבולות ארצנו ההיסטורית, ומתנחלים בה עד היום


לעיתים קרובות מידי, קם מי שמטיף לנו מוסר. "כובשים! מדכאים!", זורקים לנו בפנים, ואנחנו אמורים להיפגע. לפעמים זה נשיא תורכיה, ולפעמים זה ג'ימי קרטר, ולפעמים זה "אל ג'זירה", או איזה דיפלומט אירופאי מגונדר, ולפעמים אחמד טיבי - כל עוכרינו בשלל צורותיהם. כשהם אומרים לנו "כובשים" אנחנו אמורים להתבייש, להיפגע, כי חלילה לעם סגולה כמונו מלהפוך ל"עם ששולט בעם אחר". אבל הרצח באיתמר, מזכיר לנו איפה אנחנו חיים.  

כאשר חוליית מחבלים מתועבים שוחטת בדם קר משפחה שישנה בתוך ביתה, כאשר מוסלמים רצחניים מתנפלים על משפחה יהודית מלאת אור ואהבת חיים - אנחנו פתאום,בלי לרצות, חושבים שיהודי לא היה יכול לעשות את זה, וגם גולדשטיין ועמי פופר, שאת שמותיהם לא מפסיקים להזכיר כהוכחה שגם יהודים יכולים - לא הגיעו לרמת בהמיות כזאת, ובכל מקרה מעשיהם זכו ליחס של סלידה בציבור היהודי. מעולם לא שמעתי על חוליית יהודים שלקחה סכינים - ויצאה לפעולה שמטרתה לרצוח תינוקות. מעולם לא שמעתי על אוטובוס פלשתיני שפוצץ על כל יושביו בידי יהודי מתאבד, מעולם לא ראיתי אוכלוסיה יהודית שיוצאת לבצע לינץ' רצחני בשכניהם הערבים (כפי שעשו למשל ערביי חברון לשכניהם היהודים ב-1929), מעולם לא שמעתי על ארגון יהודי שירה קטיושות - טיל שמהותו היא פגיעה אקראית באוכלוסיה אזרחית, מעולם לא ראיתי טיל ישראלי שנורה בכוונה ברורה לפגוע באוכלוסיה אזרחית. מה שאצלנו לא יעלה על הדעת - אצל אויבינו זאת דרך הפעולה הנורמטיבית!  

הרצח באיתמר, כמו ארועי טרור רבים לפניו, מעורר תחושה שבכל זאת יש הבדל תרבותי, אנושי, ערכי, בין יהודים לערבים, אותו הבדל שבגללו אנחנו מוכנים לשחרר אפילו 1000 מחבלים ערבים כדי לחלץ מהשבי חייל ישראלי חטוף אחד. "אנחנו אוהבים את המוות כמו שהיהודים אוהבים את החיים", מתגאים מנהיגים פלשתינים, ואין משפט יותר חמור, וקשה, מזה שהם אומרים על עצמם.  

אך פה לא נגמר ההבדל. כאשר טיל של צה"ל פגע בטעות בכפר בלבנון - גינויים עולמיים נשמעו מקיר לקיר, לא רק מחוץ אלא גם מבית, וראש הממשלה דאז, שמעון פרס, לא ידע נפשו מצער. משמאל ועד ימין, מכל קצות הקשת הפוליטית, כמוסכמה שאין להתווכח איתה - הביעו צער על החפים מפשע שנהרגו. אך הנה ההבדל שלפנינו: לאחר הפוגרום באיתמר, כאשר תינוקת בת שלושה חודשים נשחטה בעריסתה, מול גופות הוריה השחוטים - לא נשמע קולו המגנה של ג'ימי קרטר, לא נשמעה תוכחה עצמית של אבו מאזן, לא נערך דיון מוסרי באל-ג'זירה, ולא עמדו כל נציגיהם בכנסת של אותו עם שממנו יצאו הרוצחים מעל דוכן הכנסת וגינו בפה מלא ובלב שלם את המעשה. החגיגות בעזה היו התגובה האותנטית של עם צמא-דם זה. "עם מדוכא?", "עם כבוש?", "עם מסכן?", גם אנחנו היינו כאלה במשך אלפי שנים - ולא שחטנו תינוקות, ולא התפוצצנו בקניונים ובשווקים, ולא חינכנו את ילדינו לרצוח במקום ללמוד ולתרום לסביבה. אולי בכל זאת קיים הבדל בין העמים, ואולי עלינו להכיר בו כדי להבין את הצד השני ואת מניעיו.  

אודי, רות, יואב, אלעד והדס פוגל נכנסו לרשימה ארוכה וכואבת של ראיות לטיבם של שכנינו, לאופיים וטבעם של השבטים שלפני מאות שנים התנחלו בגבולות ארצנו ההיסטורית, ומתנחלים בה עד היום. עם אלה יש לנו עסק, ורק אטימות וטיפשות תמנע מאיתנו להבין זאת. ההבדל בין תאוות הרצח שלהם לרדיפת השלום שלנו, ובין אהבת המוות שלהם לאהבת החיים שלנו - היא מציאות חיינו, וההכרה בהבדלים האלה נדרשת לנו כדי להישרד.

מאת ח"כ אנסטסיה מיכאלי