שיגורו של השליח האמריקאני ג'ורג' מיטשל כבר השבוע לאזורנו נותנת תוקף מעשי להצהרת הנשיא אובמה מלפני שבוע כי יפעל "באופן אגרסיבי להשגת שלום במזרח התיכון". 

כדי להבין את הדברים לאשורם, ראוי לעיין בחלקה השני של הצהרת אובמה שהדגישה את מחויבות ארה"ב לבטחון ישראל ולזכותה להגן על עצמה ואף הגדירה מחדש את ישראל כ"בעלת הברית החזקה ביותר של אמריקה במזרח התיכון". נוסף ונאמר שם כי "ארה"ב לא תתרחק מישראל לעולם". 

מדיניותה הבסיסית של ארה"ב בכלל וכלפי המזרח התיכון בפרט, אינה משתנה בהתאם לדייר השוכן בבית הלבן אלא מעוצבת לדורותיה על סמך אינטרסים, ערכים והשקפת עולם מגובשת. בתפיסות אלה לישראל מקום כבוד כבעלת ברית נאמנה וחיונית של ארה"ב, לא רק בפן הצבאי אסטרטגי והכלכלי אלא גם בפן המוסרי – אידאי, מכאן מחויבותה העמוקה לביטחון ישראל ורווחתה. אינטרס חיוני ראשון במעלה של ארה"ב במזרח התיכון היא למנוע את התגרענות אירן, הרחבת תחומי השפעתה ודחיקת רגלי ארה"ב מהאזור. כאן מצטלבים האינטרסים האמריקאים לא רק עם אלה של ישראל אלא גם ובעיקר עם האינטרסים של המדינות הסוניות החילוניות שאירן מאיימת על שליטיהן. אירן קיצונית ומתחזקת גם פוגעת ותמשיך לפגוע בכל תהליך פולטי אפשרי בין ישראל לפלסטינים שלא לדבר על ערעורו של כל הסדר העולמי.

את דברי אובמה ושיגורו המהיר של מיטשל לאזורנו יש לראות אם כן בפרספקטיבה רחבה יותר מאשר הסכסוך ישראלי פלסטיני. יש בכך הבעת רגישות לצרכים הפנימיים של מדינות ערב ולבקשות האירופאיות למעורבות רבה יותר של ארה"ב במזרח התיכון. אך בראש ובראשונה יש בכך מסר כי ארה"ב חוזרת לעמדת הובלה בינלאומית לאחר שנות הנסיגה של בוש. דווקא לארה"ב של אובמה יהיה קל יותר לסגור באופן הרמטי יותר על אירן באמצעות גיבוש קואליציה בינלאומית אפקטיבית שתטיל סנקציות כלכליות, פיננסיות, טכנולוגיות על אירן. על רקע הדברים האלה יהיה על ישראל להבהיר כי אכן היא מבינה את החשיבות שבפתרון הבעיה הפלשתינית שהרי גם לנו אינטרס עליון בכך, אך לפני הכל קיימת דחיפות הבעיה האירנית שפתרונה גם יקדם ויסייע לפתרון הבעיה הפלשתינית. 

על האחראים ליחסים עם ארה"ב ומנהלי המו"מ איתה לדעת כי גם אם לא תמיד יש זהות אינטרסים בין שתי הידידות הרי שלכל אחת הזכות להביע את דעתה ולשמור על בטחונה. מניסיון  העבר אנחנו יודעים שראוי להציג לאמריקנים עמדות ברורות ולעמוד מאחריהן מאשר לדבר באופן דו משמעי הפוגע באמון ומזמין יותר לחצים. העוגן החשוב ביותר הוא יחסי אמון ואמינות בין המנהיגים, גם אם לא מסכימים בכל, אפשר ורצוי להסכים על מה לא מסכימים ולצעוד בדרך המשלבת באופן אופטימלי את האינטרסים של שתי המדינות.