ההסדר המוצע היום כולל בתוכו תביעה מישראל לפינוי כל ההתיישבות היהודית ביו"ש, בדומה למה שקרה עם יישובי גוש קטיף. קרי, הקמת מדינה פלשתינאית הומוגנית ללא יהודי אחד, בעוד שמדינת ישראל תהפוך למדינה דו לאומית עם למעלה מ - 20% בני מיעוטים בתוכה. מודל כזה אינו בר קיימא.  במידה ויתממש, מיד עם הקמת המדינה הפלשתינאית יבואו תביעות נוספות מצד ערביי ישראל, בשלב הראשון לאוטונומיה בגליל ובנגב, ובשלב השני פירוקה דה פקטו של מדינת ישראל כמדינה יהודית וציונית. 

לכן, גם ברמה התיאורטית חייב ההסדר להיות סימטרי ולהבטיח יציבות לטווח הארוך, בניגוד לכזה שרק ינציח את הסכסוך, שסיבתו היא, בין היתר, חיכוך בין שני העמים.  בכל מקום בעולם בו חיים זה לצד זה שני עמים, המאמינים בשתי דתות שונות, ומדברים שתי שפות שונות, קיימים קונפליקטים. מאזור הקווקז ברוסיה, דרך הבלקנים, מבלגיה ועד קנדה. בשל כך, כל פתרון חייב לכלול הפרדה מקסימאלית בין שני העמים.